במאה השביעית לספירה, במעבר מהעת העתיקה לימי הביניים, נפל דבר במזרחו ובדרומו של אגן הים התיכון. עד אז היתה השליטה באזור זה בידי שתי אימפריות: האימפריה הפרסית שלטה באגפו המזרחי (במונחים של ימינו עיראק, אירן ומזרחה מהן), והאימפריה הביזנטית שלטה בחופו המזרחי (סוריה וארץ ישראל) והדרומי (כל צפון אפריקה וחצי האי האיברי). השלטון בכל השטח העצום הזה עבר עתה לאימפריה חדשה אחת, מוסלמית-ערבית. התמונה הלשונית באזור גדול זה הייתה מגוונת. לקראת סוף המאה החליטו שליטי האימפריה הערבית על אחדות לשונית: ערבית היא לשונה של האימפריה. באימפריה הגדולה היה גם גיוון דתי. השליטים החדשים לא מנעו מנתיניהם להחזיק בדתותיהם השונות, ובכלל זה בלשונות פולחניהם, אבל שפת היום-יום והתרבות המשותפת הייתה ערבית.
באזור גדול זה ישב רובן הגדול והחשוב של קהילות ישראל בעולם. הדבר אמור במספריהם של היהודים ובמוסדות החשובים ביותר בעולם היהודי, כגון הישיבות הגדולות, שהיו כולן בתחום השלטון הערבי, בעיראק ובארץ ישראל. המעבר ללשון הערבית חל גם בקרב היהודים, שבהדרגה נטשו את לשונותיהם הישנות (ארמית, יוונית ואולי גם לטינית) ועברו לערבית. המעבר לערבית היה בתחילה בלשון הדיבור ובענייני יומיום, ובהדרגה עבר לשימוש ספרותי, כגון תרגום המקרא (בדומה למה שאירע לפני כן בלשונות אחרות), ולאחר מכן גם בספרות הלכתית בסיסית. היהודים באימפריה הערבית נעשו חלק מכלל האוכלוסייה: כולם מדברים, קוראים וכותבים לשון אחת.
במאה העשירית, כבר שימשה הערבית את שוחרי המדע והספרות של כל האוכלוסיות המגוונות בדתותיהן. דוברי הערבית הפכו לנושאי המורשת הקלסית של הפילוסופיה והמדעים בלשון הערבית. גם היהודים השתתפו בתנועה זו, אבל בצורה ייחודית: רוב הכתיבה של היהודים בערבית הייתה באותיות עבריות. אפשר לומר שהיהודים קראו וכתבו בלשון תעתיק. הדבר אפשרי בגלל הדמיון בין הלשונות. את העובדה שיש בערבית יותר אותיות מאשר בעברית פתרו על ידי הוספה של נקודות, כמו בלשון הערבית עצמה. העובדה שהיהודים כתבו בעיקר בכתב שרק להם יש גישה אליו הפכה את הלשון הזאת ללשון בפני עצמה לפי כל קנה מידה.
הלשון הזאת הייתה הכלי של המהפכה הגדולה של התרבות היהודית שהתרחשה מראשית המאה העשירית. מבלי לזלזל בחשיבות מפעליהם של חכמי בבל, העולם סביבם השתנה. האחידות הלשונית של דוברי הערבית בני הדתות השונות הייתה גורם חשוב בתהליך זה. יהודים שוחרי דעת לא יכלו להתעלם מן המתרחש סביבם. על מדף הספרים היהודי הופיעו חיבורים חדשים שכמותם לא נכתבו מעולם. לאמיתו של דבר צריך לומר שהופיעו סוגות חדשות שכמותן לא היו לפני כן: פירושי מקרא שיטתיים; מילונים בערבית לעברית מקראית; דקדוק הלשון העברית. בתחום ההלכה נכתבו חיבורים שהתרכזו באופן שיטתי בנושאים מסוימים (מונוגרפיות) והיו לעזר לרבנים ופוסקי הלכה. האחידות הלשונית מצד אחד, וההבדלים הדתיים בין דוברי הערבית מצד שני פיתחו גם את העיסוק (לעיתים פולמוסי) בהגות דתית. תרגומים נוצריים לפילוסופיה קלאסית יצרו אוצר מילים ומונחים ערביים ששירתו את העיסוק בהגות דתית של בני הדתות השונות. החשיבות של ספרות זו היא במידה רבה פנימית, כלומר סיפקה צורך קיים בתוך הקהילה היהודית. מן המאה השלוש עשרה ואילך תורגמו לא מעט חיבורים בערבית-יהודית לעברית ונעשו לחלק חשוב של התרבות היהודית. חלק מהם תורגמו מחדש לעברית בת ימינו.
היקפה של הספרות הזאת גדול, מאות רבות וככל הנראה יותר. לא כל החיבורים הגיעו אלינו. לפעמים הגיעו חלקים של חיבורים. אלה שהגיעו אלינו רבים מאוד. לעיתים הגיעו אלינו חלקים של חיבורים. מאלה שהגיעו אלינו יש רבים שעדיין נמצאים בכתבי יד וטרם פורסמו. אפשר להזכיר כאן שמות של כמה מחברים מפורסמים, כגון רב סעדיה גאון, יפת בן עֵלי, יונה אבן ג'נאח, בחיי בן יוסף אבן פקודה, רבי יהודה הלוי (בספר הכוזרי), רמב"ם. תקופת הזוהר הספרותית והעיונית היא בין המאה העשירית למאה ה-13. לאורך כל התקופה הזאת ועד העת החדשה שימשה הערבית-היהודית גם בחיי יומיום של מוסדות ציבוריים ומסמכים אישיים. אלפים רבים של מסמכים שונים בערבית (ובעברית!) שמורים בספריות שונות בעולם, ואלפים מהם פורסמו, ומתפרסמים.
מן המאה הארבע עשרה עד המאה העשרים שימשה הערבית-היהודית גם בכתיבת ספרות עממית דתית, כגון תרגומים ופירושים של מקרא, משנה והגדות של פסח. מן המאה ה-19 משמשת הערבית-היהודית גם בעיתונות ותיאטרון. מסורת הערבית-היהודית בתימן נמשכה במתכונתה הביניימית עד המאה ה-20.
ערבית יהודית מהי?
הערבית היהודית היא אחת מלשונות היהודים, כמו יידיש וספרדית יהודית, איטלקית יהודית ועוד. לשונות אלה נוצרו על ידי מזיגה בין הלשון המקומית שאימצו היהודים בארץ מגוריהם החדשה (אשכנז, ספרד, איטליה וכו'), לבין הרכיב העברי והיהודי שייצג את ליבת התרבות היהודית שליוותה את היהודים עוד מנדודיהם מארץ ישראל. בשום לשון זרה לא היה מן המוכן אוצר מילים שיביע את המושגים 'קידוש', 'הבדלה', 'סוכות', 'פורים', 'ברכה', 'כתובה', 'שלום עליכם', 'בר-מצוה' וכדומה לדיוקם. אלפי מילים וביטויים כאלה שולבו כצורתם או בתרגום לתוך השפה החדשה ובזה היא נעשתה 'יהודית' (כמובן, כשיהודי דיבר עם לא-יהודי הוא נקט רק את לשון המצע הרגילה, בלי הרכיב היהודי).כך גם הערבית היהודית. לאחר הכיבושים הגדולים של הערבים מגבול פקיסטן במזרח ועד מרוקו וספרד בקצה מערב הם הצליחו להנחיל לתושבי המרחב הזה את לשונם, ובמידה רבה גם את תרבותם ואפילו את דתם.
במהלך המאות השביעית והשמינית עברו היהודים מדיבור ארמי בבבל ובארץ ישראל ומלשונות שונות בצפון אפריקה אל הערבית. עד דורנו ממש עוד דיברו היהודים בארצות אלה להגים שונים של הערבית בגוון יהודי. פשוטי העם שנזקקו לכתוב רשימה, מכתב או מסמך בערבית כתבו אותם בערבית פשוטה באותיות עבריות (מאפיין בולט של לשונות היהודים בכלל). אולם המשכילים שבחכמי ישראל כתבו בערבית גבוהה וצחה שאינה נופלת מרמת הערבית הספרותית המקובלת אצל המוסלמים.
השליטה של העילית היהודית בערבית הגיעה לגבהים מדהימים. עילית זו יצרה בערבית היהודית בתחומי המדעים, הפילוסופיה, הרפואה, הלשון וחוכמת הלשון, תרגום המקרא, פרשנות המקרא, ההלכה והמנהג, שאלות ותשובות בהלכה ובפירוש התלמוד, וגם בתכתובת בין אישית ובחוזים עסקיים. כמות החומרים שהגיעו לידינו הן מתוך גניזות קהיר הן מחוצה להן ענֵפה מאוד וטעונה לימוד ומחקר בכל תחומי הידע של זמננו, ההיסטוריה, תולדות ההגות היהודית והמחשבה הדתית, תולדות חוכמת הלשון העברית, חקר המאגיה והאמונה העממית, השירה והספרות, ועוד. הבולטים שביוצרים אלו הם רב סעדיה גאון, שחיבר בין היתר את 'כתאב אלאמאנאת ואלאעתקאדאת' (ספר האמונות והדעות), ר' יונה אבן ג'נאח שחיבר את 'כתאב אלתנקיח' (ספר הדקדוק), רבי יהודה הלוי שחיבר את 'ספר הכוזרי' בערבית, הרמב"ם שכתב את 'דלאלת אלחאירין' (מורה נבוכים), ועוד רבים. עוד לפני כן, יצרו חכמים, ביניהם עלומי שם, בלשון זו, ובשנים האחרונות זיהו יהושע בלאו וסימון הופקינס מאפיינים של כתיב פונטי לא-אטימולוגי מתקופה זו. רס"ג עצמו יצר סטנדרט חדש גבוה בכתיבה ערבית הן ביצירתו הפילוסופית והפרשנית הן בתרגומו למקרא. גם הקראים בשעתו ולאחריו יצרו יצירות גדולות בתחום ההגות, ההלכה, הפרשנות וחוכמת הלשון. בדורות שלאחריו בלטו אבן נוח, יפת בן עלי, דוד בן אברהם אלפסי, אבו אלפרג' הרון, יוסף הרואה, ישועה בן יהודה בצד הקראי. בצד היצירות הספרותיות נכתבו אלפי חוזים ומסמכים אחרים בערבית, והם הליבה של מה שנחשף בגניזות קהיר.להגים שונים של הערבית היהודית התפתחו בארצות ערב השונות, בהתאם ללהגי המקום. גם אלו נחקרים מצד עצמם, אבל החברה שלנו מתמקדת בחקר התרבות הערבית היהודית בימי הביניים.
ערכים אלו מבוססים על טקסטים שנכתבו על ידי חגי בן-שמאי ואהרן ממן.
לקריאה נוספת:
